<h1>העיטור אות כ' כתובת יבם</h1>
<h2>דף יז:</h2>
גרסינן בפרק כיצד אשת אחיו, כי ישבו אחים יחדיו אחין שהיתה להן ישיבה כאחת בעולם פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו יחדיו המיוחדים בנחלה פרט לאחין מן האם רבא אמר יליף אחוה אחוה מבני יעקב וכו'. ירושלמי (פ"א ה"א) נאמר כאן ישיבה ונאמר להלן וירשתם אותה וישבתם בה מה ישיבה האמורה להלן ישיבה שיש עמה ירושה אף כאן ישיבה שיש עמה ירושה ורבי אבין ורבי ביסנא ישבו את שישיבתן בבית אחד יצאו אחין מן האם שזה הולך אצל אביו וזה הולך אצל אביו.
<h2>דף כ.</h2>
גרסינן בפרק כיצד כלל אמרו ביבמה כל שאיסורו איסור ערוה לא חולצת ולא מתיבמת אסור מצוה ואסור קדושה חולצת ולא מתיבמת אחותה שהיא יבמתה או חולצת או מתיבמת אסור מצוה שניות מדברי סופרים איסור קדושה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל קרי ליה מצוה משום מצוה לשמוע דברי חכמים קדושה דכתיב קדושים יהיו. ירושלמי (פ"ב ה"ד) אמר רבי יהודה בן פזי למה סמך הכתוב פרשת עריות לפרשת קדושים תהיו ללמדך שכל מי שפרוש מן העריות נקרא קדוש שכן שונמית אמרה לאשה הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא.
<h2>דף כב.</h2>
מי שיש לו אח מכל מקום זוקק את אשת אחיו ליבום ואחיו לכל דבר חוץ ממי שיש לו [אח] מן השפחה ומן הנכרית ואמר רב יהודה לאתויי ממזר. וכתב רבינו אלפס שמעינן מינה חייבי לאוין מדאורייתא בני יבום נינהו. כדקימא לן (כ':) כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהן מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה אלא מאי טעמא אמור רבנן חייבי לאוין חולצין ולא מיבמין גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה והיינו דקתני (כ':) פצוע דכא אם בעלו קנו ואסור לקיימה בביאה שניה משום שנאמר לא יבא וגו'.
ומי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשתו מן היבום והיכא דשכיב ושבק ברא דחייא בחיי אבוה תלתין יומין אפילו לא חייא בתר דשכיב אבוה אלא חדא שעתא אפטר מיבום. ואי לא חייה בחיי אבוה אלא תשעה ועשרים יום ובתר דשכיב אבוה חייא חדא שעתא נפל הוא (ל"ו:) וספיקא הוא וחולצת ולא מתיבמת כדתניא (ע' כ"ג:) הספיקות חולצות ולא מתיבמות. ותנן (נדה מ"ג:) בן יום אחד זוקק ליבום אי איתיליד ליה אחא מקמי דשכיב ראובן חד יומא. ופוטר מן היבום כדאמרן.
חוץ מן השפחה והנכרית כדאיתא טעמא בגמרא (יבמות כ"ב:). ואיתמר משמיה דרב נטרונאי הא דתנן (קידושין ס"ו:) הולד כמוה ואיזה זה זה ולד שפחה ונכרית הני מילי שפחה דאחריני דומיא דנכרית הא שפחה דידיה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והבא על שפחתו וילדה ממנו בת אף על פי שלא נתן לה גט חירות בתו היא וחייב עליה משום בתו ובנו משום אחותו. וכתב רבינו אלפס חזינן למאן דמספקא ליה מילתא. ולענין יבום דלית ליה זרעא אלא האי משפחה דידיה נקטינן לחומרא וחולצת ולא מתיבמת ולענין ממונא נקטינן לקולא ולא ירית ליה כדכתבינן. ודעתי נוטה כמאן דאמר לא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא באשתו שגרשה (גיטין פ"א:) או קדשה בתנאי (יבמות ק"ז.) וכיוצא בהן אבל זנות דעלמא אפילו בשפחתו לא אמרינן.
<h2>דף לו:</h2>
ומי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשתו מן היבום והיכא דשכיב ושבק ברא דחייא בחיי אבוה תלתין יומין אפילו לא חייא בתר דשכיב אבוה אלא חדא שעתא אפטר מיבום. ואי לא חייה בחיי אבוה אלא תשעה ועשרים יום ובתר דשכיב אבוה חייא חדא שעתא נפל הוא (ל"ו:) וספיקא הוא וחולצת ולא מתיבמת כדתניא (ע' כ"ג:) הספיקות חולצות ולא מתיבמות. ותנן (נדה מ"ג:) בן יום אחד זוקק ליבום אי איתיליד ליה אחא מקמי דשכיב ראובן חד יומא. ופוטר מן היבום כדאמרן.
<h2>דף לח.</h2>
כתב בכך וכך בשבת וכו' איך פלני בן פלני אמר לה לפלונית דא ארמלתא דאחי, פלני אחי דמן אבא שכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק וברא וברתא ומורית ומחסין ומוקים שמא בישראל לא שבק ואנא חזי ליבומי יתיך לאוקומי שמא דאחי בישראל ואנא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ית נשיהון בקושטא ויהיבנא ליכי כסף זוזי מאתן דהוו כתיבי בכתובתא דאחי ומזונותיכי וסיפוקיכי ומיעל לותיכי כאורח כל ארעא וצביאת פלנית דא ואתיבמת לפלני בן פלני והות ליה לאנתו ודא נדוניא דהנעלת ליה עם נפשה מבית נשא כך וכך בין בבגדים בין בתכשיטין ושמושי ערסא ושאר מטלטלין כך וכך ואוסיף לה מדיליה כך וכך. וכך אמר לנא פלני דנן אחריות וחומר שטר כתובתא ונדוניא דא וכו'. ומסתברא דכתובתה ככתובת אלמנה וגרושה כדכתבינן לעיל.
<h2>דף לט.</h2>
מצות יבום מאן דשכיב בלא זרעא אפילו הוו ליה ומתו ואית ליה אחא מאבוה דהוה ליה ישיבה בעולמו כדכתיב כי ישבו אחים יחדיו מחייב איהו ליבומי יתה. והוא דלא פגע בערוה. וכדבעי ליבומי מקדש והדר מייבם דאמר רב מצות יבום מקדש ואחר כך בועל. ומקמי הכי הוה כתובתה על נכסי בעלה הראשון והשתא תקינו לה רבנן משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.
גרסינן בפרק החולץ מצוה בגדול ליבם. ובכיצד (כ"ד.) אם קדם הקטן זכה לא רצה מהלכין על כל האחין לא רצו חוזרין אצל הגדול ואומרים לו עליך מצוה או חלוץ או יבם תלה בקטן עד שיגדול וכו' אין שומעין לו אלא אומרים לו או חלוץ או יבם. איתמר ביאת קטן וחליצת גדול רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי וקימא לן כאיכא דאמרי בביאה כולי עלמא לא פליגי דביאת קטן עדיפא כי פליגי בחליצה והכי איתמר חליצת קטן וחליצת גדול חד אמר חליצת גדול עדיפא וחד אמר כי הדדי נינהו. ולא אפסיקא הלכתא כחד מנייהו.
<h2>דף לט:</h2>
וכתב הרב המחבר לעניות דעתין הכונס את יבמתו מצוה רבה היא וצריך לברך אשר קדשנו במצוותיו וצונו על בעילת יבמה ככל המצוות ואף על גב דפליגי גבי בעילת מצוה דעלמא דאיכא מאן דאמר דלא צריך לברוכי הכא ביבמה דברי הכל צריך לברך ואיכא מאן דאמר דעל כניסת יבמה כשמקדש את יבמתו צריך לברך על כניסת יבמה וליתה דהא בריך ברכת אירוסין ואי משום דמוסיף מצות יבום הא ליתה למצוה אלא בביאה. ואנן כתבינן מאי דסבירא לן בשער שני בסוף ספרינו דכל מצוה שהיא תלויה באחר לא מברכינן עובר לעשייתה.
תנן התם מצות יבום קודמת למצות חליצה ואמר רב אין כופין וכן אמר רב יהודה והלכתא כותיה ועכשיו שאין מתכונין לשם מצוה מצות חליצה קודמת למצות יבום אמר רמי בר אבא חזרו לומר מצות יבום קודמת למצות חליצה דסבירא להו כרבנן דאמרי יבמה יבא עליה מכל מקום וקיימא לן כרבנן. ואי אמרה יבמה לא ניחא לי ביבם פלוגתא דתרתי מתיבתא הוא כדכתיבנא בגט חליצה. ורבינו אלפס אייתי ראיה דהויא מורדת מההיא דגרסינן בסוף גמרא בפרק בית שמאי דאמר רב יבם אינו כבעל וכתב היכא דאמרה לבעלה נטולה אני מן היהודים ומית ונפלה קמי יבם כופין אותו שיחלוץ לה ולא הויא מורדת. ורבינו שלמה פירש אינו כבעל דלגבי יבם אפילו הפרה לא צריך דלא אסקה אדעתא אלא לאסור עצמה על המותר לה ואי בעי יבם ליבומה מיבם לה. ולא בריר לן טעמא דרבינו אלפס — ורבינו אפרים חלק עליו כדאיתא בגט חליצה — אי טעמא ממתניתין דקתני ואם נתכונה לכך אפילו בחיי בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה דסתמא משמע כמשנה ראשונה דאי כמשנה אחרונה מה לי נתכונה מה לי לא נתכונה למה ליה לאפושי כולי האי ותו לייתי ראיה נמי מדקאמר עד שכופין אותו לחלוץ נכפהו ליבם ועוד הא רישא דמתניתין דיבמות סתמא כאבא שאול כדאוקימנא בגמרא (עי' יבמות ג'.) אלא מההיא ליכא ראיה דמתניתין כמשנה אחרונה נשנית ולא זזה ממקומה מיהו מדאמרינן (יבמות ל"ט:) ולבסוף סברוה כרבנן וקימא לן כרבנן ונפקא משנה אחרונה מהלכה ובטיל מימרא דשמואל (כתובות ס"ד.) וכותבין עליה אגרת מרד. ודוקא שלא נתנה אמתלא אבל נתנה אמתלא לדבריה לא כייפינן לה ולא מפסדא לכתובתה דאמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה (יבמות ד'.) מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין מנין שאין חוסמין אותה שנאמר לא תחסום שור בדישו וסמיך ליה כי ישבו אחים יחדיו והוא הדין לאמתלא דכותה כדאמרינן בהמדיר (כתובות ע"ז.) מעשה בציידן בבורסי שמת לו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל. וכי כתבינן אגרת מרד ומפסדא לכתובתה נמי לא אמרן אלא במאי דלא תפסה במאי דכתב לה בעל אבל תפסה מאי דכתב לה בעל לא מפקינן מינה ואדינא דגמרא (כתובות ס"ד.) מוקמינן לה ולא עבדינן בה תקנתא לתקנתא. ויחלוץ לה בתר תלתא ירחי לאחר מיתת הבעל והיינו דאיכא בין יבמה מורדת לאשת איש מורדת והכין כתב גאון.
וכתב רבינו אלפס ואישתמודעינהו דהדין פלני אחוה דמיתנא דמן אבוה הוא הלכתא גלויי מילתא בעלמא הוא ואפילו קרוב ואפילו אשה מהימני דלאו אמילתא דאיסורא ולא אממונא קא מסהדי אלא מלתא בעלמא קא מגלו כו' הלכך שרי ליה לסהדא למסמך אפומייהו ולמסהד עלה דהאי אתתא וכו' כדאיתא בהלכות.
והמתרחק מן היבום תבא עליו ברכה כדתני בר קפרא (ק"ט.) כו'.
<h2>דף נב.</h2>
ירושלמי יבמה יבא עליה זו הביאה ולקחה זה המאמר יכול כשם שהביאה גומרת בה כך המאמר גומר בה תלמוד לומר יבמה יבא עליה ערבה כל הפרשה כולה ליבום הביאה גומרת בה ואין מאמר גומר בה אם כן מה הוסיף בה מאמר לאוסרה על האחין רבי שמעון אומר המאמר או קונה או לא קונה מאי טעמא דרבי שמעון יבמה יבא עליה זו הביאה ולקחה זה המאמר וכשם שהביאה גומרת בה כך המאמר גומר בה או יבמה יבא עליה והרי לקוחה לו והמאמר לא הועיל בה כלום רבי אלעזר בן ערך אומר המאמר קונה קנין גמור ביבמה מה טעם דרבי אלעזר בן ערך ולקחה לו לאשה הרי היא כקדושי אשה מה קדושי אשה קונין קנין גמור אף מאמר קונה קנין גמור. בבלי כיצד מאמר נתן לה כסף או שוה כסף ושטר כסף בפרוטה כבית הלל ושטר כתב לה על הנייר או על החרס כקדושי אשה. ומאמר שלא מדעתה [אינו] קונה כרבנן (י"ט:). ושטר כתובת יבמה כיצד אני פלני בן פלני קיבלתי יבמתי דא עלי לזונה ולפרנסה כראוי ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון ואי לית לה מראשון — כגון שניה לבעל ואין שניה ליבם כך פירש הרב המחבר בשם בעל הלכות וטעותא היא דההיא הא איבעיא לן בפרק יש מותרות (פ"ד.) ואפשיט דלית לה כתובה מיבם. אלא אי לית ליה נכסים כדי כתובה מראשון — תקינו לה רבנן משני. ומסתברא כיון דשני כתיב לה כתובה דינה ככתובת אלמנה וגרושה וכותב לה מאה זוזי וכן כתב רב סעדיה גאון בספר שטרות ויהיב לה שנים עשר זוזי ופלגא. ואמר רב הונא מצות יבמה מקדש ואחר כך בועל ואם בעל בלא מאמר קנה ולוקה מכת מרדות דרב מנגיד מאן דמקדש בביאה בלא שידוכי ואיכא דאמרי אפילו בשידוכי משום פריצותא כדתנן (מס' כלה פ"א) כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. גאון אין מנהג בבבל אלא לאחר שתיכנס לחופה מברך ברכת חתנים והמקדש ובעל בלא ברכה אין רוח חכמים נוחה הימנו. ומחייבין אותו מיד לכתוב לה כתובה דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה אפילו שעה אחת וכתבתי בשער חמישי.
<h2>דף קט.</h2>
והמתרחק מן היבום תבא עליו ברכה כדתני בר קפרא (ק"ט.) כו'.
<h2>דף קיב.</h2>
[ל"ט ע"ב] תנן התם מצות יבום קודמת למצות חליצה ואמר רב אין כופין וכן אמר רב יהודה והלכתא כותיה ועכשיו שאין מתכונין לשם מצוה מצות חליצה קודמת למצות יבום אמר רמי בר אבא חזרו לומר מצות יבום קודמת למצות חליצה דסבירא להו כרבנן דאמרי יבמה יבא עליה מכל מקום וקיימא לן כרבנן. ואי אמרה יבמה לא ניחא לי ביבם פלוגתא דתרתי מתיבתא הוא כדכתיבנא בגט חליצה. ורבינו אלפס אייתי ראיה דהויא מורדת מההיא דגרסינן בסוף גמרא בפרק בית שמאי דאמר רב יבם אינו כבעל וכתב היכא דאמרה לבעלה נטולה אני מן היהודים ומית ונפלה קמי יבם כופין אותו שיחלוץ לה ולא הויא מורדת. ורבינו שלמה פירש אינו כבעל דלגבי יבם אפילו הפרה לא צריך דלא אסקה אדעתא אלא לאסור עצמה על המותר לה ואי בעי יבם ליבומה מיבם לה. ולא בריר לן טעמא דרבינו אלפס — ורבינו אפרים חלק עליו כדאיתא בגט חליצה — אי טעמא ממתניתין דקתני ואם נתכונה לכך אפילו בחיי בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה דסתמא משמע כמשנה ראשונה דאי כמשנה אחרונה מה לי נתכונה מה לי לא נתכונה למה ליה לאפושי כולי האי ותו לייתי ראיה נמי מדקאמר עד שכופין אותו לחלוץ נכפהו ליבם ועוד הא רישא דמתניתין דיבמות סתמא כאבא שאול כדאוקימנא בגמרא (עי' יבמות ג'.) אלא מההיא ליכא ראיה דמתניתין כמשנה אחרונה נשנית ולא זזה ממקומה מיהו מדאמרינן (יבמות ל"ט:) ולבסוף סברוה כרבנן וקימא לן כרבנן ונפקא משנה אחרונה מהלכה ובטיל מימרא דשמואל (כתובות ס"ד.) וכותבין עליה אגרת מרד. ודוקא שלא נתנה אמתלא אבל נתנה אמתלא לדבריה לא כייפינן לה ולא מפסדא לכתובתה דאמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה (יבמות ד'.) מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין מנין שאין חוסמין אותה שנאמר לא תחסום שור בדישו וסמיך ליה כי ישבו אחים יחדיו והוא הדין לאמתלא דכותה כדאמרינן בהמדיר (כתובות ע"ז.) מעשה בציידן בבורסי שמת לו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל. וכי כתבינן אגרת מרד ומפסדא לכתובתה נמי לא אמרן אלא במאי דלא תפסה במאי דכתב לה בעל אבל תפסה מאי דכתב לה בעל לא מפקינן מינה ואדינא דגמרא (כתובות ס"ד.) מוקמינן לה ולא עבדינן בה תקנתא לתקנתא. ויחלוץ לה בתר תלתא ירחי לאחר מיתת הבעל והיינו דאיכא בין יבמה מורדת לאשת איש מורדת והכין כתב גאון.
